הרכוש המשותף של בני זוג הנו אחד הנושאים המרכזיים בהליך הגירושין.
זאת מכיוון שההשלכות של תוצאת הליך זה ישפיעו על עתידו הכלכלי של כל אחד מבני הזוג.
הפסיקה הרווחת והמנחה בענייני חלוקת רכוש בין בני זוג היא שכל רכוש שהצטבר במהלך חיי הנישואין כאשר בני הזוג חיו באותו הבית, שייך לשני הצדדים בחלקים שווים ולא משנה על שם מי רשום הנכס.
כאשר יש הסכם יחסי ממון בין בני הזוג, החלוקה נעשית בהתאם לאמור בהסכם שהרי תוקפו של הסכם ממון הנו כפסק דין מחייב.
כאשר לבני זוג דירה בבעלותם הן דירת מגורים והן דירות/מגרשים/נכסים מסחריים וכיו"ב, בין שרשומות על שם של בני הזוג באופן שווה ובין שלא רשומות כלל על שם בני הזוג יחד אלא על שם אחד מבני הזוג בנפרד, וככל ובני הזוג מעוניינים לפרק את השיתוף בניהם ושכל אחד יקבל את מה שמגיע לו לפי דעתו יכול/ה…
בהתאם לחוק יחסי-ממון בין בני-זוג, התשל"ג-1973 , זכאי כל אחד מבני הזוג למחצית שוויים של כלל נכסי בני הזוג, למעט –
בהתאם לסעיף 5 א(3) לחוק יחסי-ממון בין בני-זוג, התשל"ג-1973 ניתן להסכים בכתב על נכסים שלא יאוזנו בהתאם לחוק יחסי ממון אלא בצורה אחרת כפי שבני הזוג מסכימים בניהם.
